עורך דין צעיר
כשההורה עומד מול ילדו המבריק ובא ליטול לידיו את מושכות החינוך, המשמעת והקניית הכללים – הבעייתיות אף מחריפה. מחוננים יעדיפו את הויכוח כערוץ התמודדות – ולא אחת אנחנו עומדים מולם, מול טענותיהם, בתערובת של תסכול מצד אחד (כי גם הם, כמו כל ילד, חוננו ביכולת לעצבן אותנו ולא לעשות את מה שאנחנו מבקשים מהם לעשות) והערכה מצד שני. בעל כורחנו, אנחנו מתמלאים הערכה למתנה השכלית הנדירה הזו. זו הנקודה שבה קשה לנו ללבוש את התפקיד ההורי המסורתי והרגיל שאומר – זה מה שקבעתי, ככה החלטתי, סוף ויכוח.
המחונן הצעיר, בדיוק כמו המבוגר הנורמלי, נופל שוב ושוב קורבן לחשיבת פתרון הבעיות המערבית, שמקדשת את ההיגיון והלוגיקה באופן בלעדי. זו שגורסת שיש רק כיוון חשיבה אחד – קדימה, שלב אחר שלב במעלה הסדר הלוגי, עד שמגיעים לפתרון היחידי הנכון, ואין בלתו. אם אתה מהופנט על המיתוס שיש פתרון אחד אופטימלי לכל סיטואציה, משל היו להם החיים רצף ארוך של משוואות מתמטיות ותו לא, אין ספק שתיגרר לויכוח אחר ויכוח עם הילד שלך, בייחוד אם הוא משתייך לכנופיית המחוננים, אותה קבוצה שכל כך מצטיינת בוויכוחים, דיונים והעלאת טיעונים מנצחת (הורים לילדים אלו לא אחת משתמשים בביטוי "עורכי דין קטנים", אימאל'ה!)
הבה ונתקוף קביעה זו בשתי אמיתות חיים. נתחיל באמת ה"מדעית" – כל המחקרים המובילים בתחום עיבוד המידע מראים שוב ושוב שהמוח חושב הצידה, לא קדימה. העלאת הרעיונות והדימויים שהם לב ליבו של תהליך החשיבה הטבעי שלנו מתבצעת באופן מניפתי, מתפזר, בצורה שניתן לכנותה בלאגן מסודר. לא ליניארי, אבל בעל חוקיות.
אמת החיים השנייה ידועה לכם מתוקף היותכם מבוגרים אחראים ושפויים בעולם – רוב האתגרים והקשיים בחיינו פשוט לא ניתנים לניסוח בפורמט של בעיה-פיתרון-בעיה-פיתרון. החיים פשוט מורכבים, רבי צדדיים ורבי עמימות מדי. מניסיונכם רב הדורות אתם בודאי זוכרים שמעטים הם הקונפליקטים שבאמת הגיעו לפיתרון מלא ומספק כתוצאה מויכוח.
אי לכך ובהתאם לזאת, ההמלצה היאה לילד רגיל נכונה שבעתיים לילד מחונן, אבל היא גם קשה שבעתיים ליישום – אל תיכנסו איתם לוויכוח! כאשר הילד שלנו מתווכח איתנו, תובע נימוקים והסברים באופן מתמיד ועיקש – זו בדיוק האינדיקציה הטובה ביותר לכך שצריך להפסיק את הריקוד הלוגי.
אל תשכחו - אתם ההורים. האפשרות לנמק את בחירותיכם היא בונוס רצוי, אבל בשום אופן לא חובה קדושה. יש לכם את הזכות לקטוע את הדיון בנחרצות ובאיבחה אחת. הניחו למחונן הצעיר שלכם לשאת את התסכול. הוא לא יתפרק. גם אם לרגע עמוק בפנים אתם מרגישים מטומטמים או חסרי יכולת, אל תניחו לתחושה הזו ללכוד אתכם. לא פגעתם בילד. רק מנעתם ממנו להישאר באזורים שבסופו של דבר הוא לא אמור להימצא בהם כרגע. בניסוח חסכוני ומקוצר – התנהגתם כהורים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה